לדעתי בחברה הישראלית יזמים לעיתים תופסים מקום של גיבורי תרבות. בין אם מתכנתים שלמדו את מלאכתם בשורות צה"ל או מנכ"לים של Startup-ים שהם מ"פ קרביים במיל'. כולנו מכירים אישית אחד כזה.

היזמים האלה נתפסים אצלנו בתור סוג של מנהיגים. או לפחות בתור אלפא-גבר. הספרות על האלפא-גבר היא רבה מספור. מחקרים סוציולוגים כמו Street Corner Society או ספרות פיק-אפ כמו The Game הינם תיאור של מצוין של התופעה. בשפת העם אנחנו מדברים על מלך הכיתה. לא ברור אם זה העודף במשאבים, היכולות האישיות אבל יזמים בישראל זוכים מכך שהם כאלה. לכאורה אין סיבה שלא נרצה להפוך אחד מהם.

כולנו צפינו בשקיקה ב-"מסודרים" כאשר תומר לוי וגיא פוגל חגגו. שילבנו נוסטלגיה ועיניים מזוגגות בחגיגות 15 שנה להנפקה של צ'ק פוינט עם גיל שוויד בראשה. וכולנו מדברים על יוסי ורדי, מלך ICQ בעבר ומרצה TED בהווה. שאלה מוכרת המרחפת באוויר – מי הבא בתור?

המתנגדים יגידו כי אין מהות להתנהגות הזאת. אין תכלית, מטרת על או שאיפה ארוכת טווח. אין חיבור לחברה מסביב. ניתן לומר שהם לא שייכים לכוחות האור אלא רק מהווים עוד שחקן אחד בלוח השחמט של החיים.

הרי ברור שכל היזמים המדוברים התחילו את דרכם בהחלטה פשוטה להיות כאלה. לקראת שחרור, עם ארגז כלים עמוס אני מודה שאני מתלבט.